הפקולטה למדעי האתמול

היש תענוג גדול מלשוטט סתם כך ביו-טיוב ולגלות במקרה שיר שפעם אהבת אך נשכח מזכרונך ועוד מלווה בקליפ שלא ידעת על קיומו מבית היוצר של הערוץ הראשון?
(אם כן, אשמח לשמוע.)

לעשות מוזיקה מאנשים

את בובי מק'פרין אני מעריץ בערך מכיתה ט', אז נתגלגה לידי קסטה של אלבומו המשובח Spontaneous Inventions, מאיזו מתנדבת אנגליה שהייתה אז בקיבוץ.

כשאתה מגלה מוסיקאי בתור ילד, שאף-אחד בסביבה הקרובה שלך לא שמע עליו, הוא מיד הופך להיות שלך. פרטי. כשאתה גדל בקיבוץ בשנות ה-80 פרטיות היא מצרך די נדיר. ככה הרגשתי עם בובי מק'פרין. הוא היה האמן הפרטי שלי (שאף אחד לא ממש רצה לשמוע ולא משנה כמה נידנדתי לחבר'ה איתו). כל זה השתנה כשיצא Don't Worry Be Happy שהפך את בובי לנחלת הכלל.

בובי מק'פרין הוא מוזיקאי גאוני. מרבים להשתמש במילה הזאת – "גאוני" – בכל מיני הקשרים. ככה זה כשבתוך הבינוניות הכללית שעולמנו טובל בה עד צוואר, כל מי שעושה משהו טיפה יוצא דופן ,מיד הופך לגאון. במקרה של מק'פרין אני עומד לחלוטין מאחורי המילה. מדובר במקרה בולט וייחודי של אמן שאין שום הפרדה בינו ובין המוזיקה שהוא מייצר. "נו טוב", יהיו שיגידו, "אפשר להגיד את זה על כל אמן בכל תחום שהוא" (וזה יהיה אגב, נכון) רק שאצל מק'פרין זה מתבטא באופן פיזי ממש – השליטה הווקאלית שאין שניה לה, יכולת האילתור הוירטואוזית, השימוש בכל הגוף ליצירת קצב – והרי לכם בנאדם שהוא אינסטרומנט לכל דבר ועניין.

ל-  Spontaneous Inventions אני חוזר גם היום (למשל תוך כדי כתיבת שורות אלו) ועדיין מתרגש כמו ילד, הנה דוגמית מתוכו בה הוא משתף פעולה עם גאון(!) אחר – הרבי הנקוק אשר על הפסנתר.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

*הקליפ למעלה – מתוך World Science Festival 2009.