Talking Book 1972

stevie_wonder-talking_book-frontal1.jpg

 

תקציר הפרקים הקודמים:  ביום הולדתו ה-21 עוזב סטיבלנד הארדאוויי מוריס (סטיבי וונדר בשבילכם) את חברת התקליטים  Motown, בה הוא חתום מגיל 12, בחפשו אחר חופש יצירתי ואמנותי. הוא מקליט באופן עצמאי שני אלבומים, אשר ישמשו כקלפי מיקוח מול מנכ"ל החברה בארי גורדי, שחופש אמנותי לא נמצא אצלו גבוה בסולם העדיפויות. לאחר מאמצי שכנוע רבים, מתרצה גורדי  ו- Motown משחררת את Music Of My Mind, האלבום הראשון בסדרה של חמישה, הידועים כ"תקופה הקלאסית" בקריירה העשירה של סטיבלנד.

 

אף-על-פי שנתקבל בהתלהבות ע"י המבקרים, Music Of דשדש במצעדי המכירות ולא הצליח לנפק אף להיט מצעדים משמעותי. החופש היצירתי וההישגים המוסיקליים שבאו בעקבותיו, לא תורגמו להצלחה מסחרית. כל זה עמד להשתנות.

 

stevie_wonder-superstition_single.jpg  (עטיפת הסינגל, נוב' 1972)

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 את Superstition כתב סטיבלנד עבור גיבור-הגיטרה ג'ף בק, אך  גורדי, שאחרי יותר מ-20 שנה בביזנס ידע לזהות להיט כשנתקל באחד כזה, התעקש שסטיבלנד יקליט אותו בעצמו. סטיבלנד נכנס לאולפן ומקליט גירסה משלו לשיר, כשאת תפקיד הגיטרה שיועד במקור לבק, הוא מנגן בעצמו על ה-Clavinet. שיר רוק חביב הופך באחת לקלאסיקת פאנק נצחית. להגיד 'מהודק' על שיר כמו Superstition, יהיה האנדרסטייטמנט של העשור. ליין ה-Clavint האגדי, המצטרף לתיפוף החסכוני (שגם אותו מבצע סטיבלנד)  בפתיחת  השיר, הוא אחד המזוהים ביותר עם סטיבלנד והסאונד אותו החל לגבש באלבומו הקודם (ואחד המזוהים עם הפאנק ואחד המזוהים בכלל… ). גורדי לא מחכה שנייה מיותרת  ובניגוד גמור לרצונו של סטיבלנד, משחרר את Superstition כסינגל לתחנות הרדיו. כמעט עשור אחרי Fingertips (אותו ביצע כשהיה בן 13 בלבד) שוב נוחת שיר של סטיבלנד במקום הראשון במצעד. והוא לא האחרון.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

האלבום Talking Book רואה אור ב-27 באוקטובר 72' ומהווה המשך ישיר לדרך שהתווה סטיבלנד ב- Music Of. הגישושים המוסיקליים הופכים לצעדים בטוחים יותר וניסויי הכלים (בעיקר הסינת'יסייזרים) שנערכו באלבום הקודם, מתחילים לתת תוצאות. הסאונד של Talking Book מוגדר ע"י עבודת הקלידים של סטיבלנד ושותפיו להפקה ובראשם הצמד Malcolm Cecil  ו- Robert Margouleff (בקרוב על גבי מסך זה – מבטיח), שהיו אחראים על מחלקת מוצרי החשמל. בניגוד ל- Music Of, מצטרפת הפעם לסטיבלנד שורה ארוכה ומכובדת של מוסיקאים, ביניהם ג'ף בק מיודענו (שלא נעלב כשנלקח ממנו אחד השירים הטובים בהסטוריה של המוסיקה הפופולארית) ו- Buzzy Feton (האגדי כשלעצמו) – אך מעל כולם אלו העיבודים (הכליים והקוליים) שהולכים והופכים מורכבים, השימוש בשטיחים הדיגיטליים והסאונדים המסונתזים וכמובן עבודת אצבעות שרק סטיבלנד מסוגל לה – שמעניקים לאלבום את הסאונד הייחודי והאדג' הפאנקי הנדרש.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 Talking Book מגלה לנו את סטיבלנד כאמן מגובש יותר. הוא עדיין בודק את הגבולות – דוגמת המעבר הקיצוני מ- You Are The Sunshine (מהבלדות המתקתקות של כל הזמנים) הפותח את האלבום, ליבבות הגיטרה וה-Moog של  Maybe Your Baby האפלולי והנכלולי – אך נמנע מרגעים מביכים. אחרי שהוריד את הגמלים מהגב, גם הטקסטים הופכים פחות הזויים. לראשונה אנו פוגשים שיר מפרי-עטו, שהוא פוליטי במהותו – Big Brother (המופיע כאן בצמוד ל-Superstition, כפי שהם מופיעים באלבום), המשתמש ברעיונות של ג'ורג' אורוול מ-1984 ומשליך אותם על החברה האמריקאית של תחילת הסבנטיז.

שני להיטי-מקום-ראשון, חשפו את סטיבלנד המחודש גם לקהל הרחב. האלבום זכה ב-3 פרסי 'גראמי', כשאת אחד מהם קוטף הצמד 'ססיל-מרגולף',(בעבור הישגים בולטים בשדה טכנאות הסאונד). ב- 2003 נבחר Talking Book לרשימת 500 האלבומים הגדולים של כל הזמנים, של המגזין 'רולינג-סטון' (במקום ה-90).

Music Of My Mind ו- Talking Book, מהווים נקודת פתיחה שכל אמן יוכל להתפאר בה, אך לסטיבלנד הם היו למעשה מגרש אימונים – כר פעולה נרחב לתעות ולטעות בו. שניהם מאגדים בתוכם שירים נפלאים (השני יותר מהראשון), אך אף-אחד מהם לא התגבש לכדי אמירה אמנותית שלמה. החדשות הטובות: האלבום הבא בסדרה הוא Innervisions  – ומדובר בליגה אחרת לגמרי.

 

הפינה לשיבוטכם

והנה משהו שלא היה פה כבר תקופה – המלצות מוסיקה. ארבעה אלבומים שנתגלגלו לידיי לאחרונה ובעטיים אני מפזז בגיל כבר שבועיים והסוף אינו נראה באופק. המשותף לכולם הוא שהם חלק מה – Soul Revival שמתרגש עלינו בשנתיים-שלוש האחרונות (מה שאישית משמח אותי מאוד) בין היתר בזכות אנשים כמו מארק רונסון, Quantic וקוטימן – בביצה המיוזעת שלנו. הבה נתחיל:

 

6a00d4144aef1d3c7f00e398be609a0005-320pi3.jpg

 The Haggis Horns – Hot Damn

ההאגיס מגיעים אלינו מלידס וכבר שנים שהם חורשים את המועדונים של הממלכה המאוחדת, כשהם משאילים את הריאות שלהם לכל המרבה במחיר והרשימה ארוכה: איימי וויינהאוס, קורין ביילי ריי (שהתחתנה בינתיים עם ג'ייסון ריי, חבר הלהקה), לו דונלדסון והניו-מאסטר-סאונדז, הם חלק מהשמות. נכון לעכשיו ההאגיס מלווים את מיודענו מרק רונסון כחלק מההרכב בסיבוב ההופעות הנוכחי שלו. לאלבום הבכורה האינסטרומנטלי שלהם הם צירפו כמה מהנגנים המובחרים בממלכה כמו לוק פלאוורס (המתופף של ה- Cinematic Soul Orchestra) והתוצאה – אלבום פאנק מהודק, שנוגע פה ושם גם ברגאיי ואפרוביט וכולו עזוז ושמחת חיים.

 

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 

the_herbaliser-same_as_it_never_was_b.jpg

 The Herbaliser – Same As It Never Was

 Ollie Teeba ו- Jake Wherry (להלן: The Herbaliser) פועלים מאמצע הניינטיז והיו מהרכבים הבולטים של הלייבל Ninja Tunes בחסותו שיחררו 5 אלבומי אולפן (ועוד אי-אלו סטים, הופעות ושאר פרפראות). Same As It Never Was אלבומם האחרון (יצא במאי השנה בלייבל K7!) מוצא את הצמד בפאזה מעט שונה. נתחיל מזה שהם חמישה (שזה מעט למעלה מן המקובל, כשמדובר בצמד) – הרבלייזר הם עכשיו להקה של ממש, מה שמאפשר להם להרחיב את המנעד המוסיקלי. סול, R&B, ביג-בנד ג'ז, כל אלה באלבום המצויין הזה, כשהרבלייזר כמובן לא שוכחים את שורשי ההיפ-הופ שלהם. לערבב את הכל יחד הם תמיד ידעו. על המנעד הקולי אחראית ברב הקטעים הדיווה הצעירה (22) מלונדון, ג'סיקה דארלינג.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 

nicole.jpg

 Nicole Willis & the Soul Investigators – Keep Reaching Up

פינלנד היא לא בדיוק המקום שעולה בראש כשחושבים על פאנק, אבל  ה- Soul Investigators, לא נותנים לעובדה הזאת לעצור אותם. אהבה משותפת ל- Booker T & the MG'S וה- Meters, הביאה אותם לנגן יחד לפני כעשור בהלסינקי. לפני כשנתיים הם צירפו אליהם את וויליס, ילידת ניו-יורק והוציאו את Keep Reaching Up, שמאגד בתוכו אהבות משותפות נוספות – מלהקות הבנות עם הפופ של תחילת הסיקסטיז ועד הסול העשיר של תחילת הסבנטיז. ברוב המקרים הם עושים את זה בהצלחה יתרה. וויליס אולי לא משתווה בקולה לדיוות המובילות של הניו-סול, דוגמת שרון ג'ונס או הגברת וויינהאוס, אבל כמי שהספיקה לעבוד עם  קרטיס מייפילד מצד אחד ועם Dee-Lite מן הצד השני, היא מוכיחה שכוחה בגיוון ומחליקה בין הז'אנרים בקלות מפתיעה.

 

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 

625853-763971.jpg

The Souljazz Orchestra – Freedom No Go Die

 הרשו לי לצטט כאן את מה שנכתב באתר הלייבל Do Right Music, שאחראי על ההוצאה של האלבום הפנטסטי הזה: "תחשבו על ג'יימס בראון פוגש בטיטו פואנטה לג'אם-סשן בבית משפחת קוטי"… כן, כן. הו כן!  ההשפעות של חברי האורקסטרה (הום בייס: אוטאווה) חובקות עולם – ג'אז, בלוז, פאנק, אפרו-ביט, קלאסי וקובני ואת כולם ניתן לזהות כאן, למרות ש- Freedom No Go, הוא אלבום אפרו-ביט. אפרו-ביט קלאסי. אפרו-ביט לפנים! אני מודה, אם יש משהו שקשה לי לעמוד בפניו זה הגרוב של מערב אפריקה – כבר בצלילים הראשונים של Mista President, חיוך אווילי נמרח על פרצופי והוא הלך והתרחב עם כל טרק נוסף. חיוך??? זה ביקורת מוסיקה זה?!! ועל כך רק נותר לי להשיב: בחייאאאאת, תעזבו אותי! קבלו הפעם שני טרקים ותבינו…

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

ברק יחלק את ירושלים

"The only reason i don't wanna be president is because i'm black… There could be a black president one day, but you don't wanna be the first one… that first nigger better watch out…" (Dave Chapelle, "Killing Them Softly" )

 [gv data="pFSVG7jRp_g"][/gv]

 היי, הוא ממש בסדר האובמה הזה – שומע אחלה מוזיקה ואפילו יש לו איי-פוד ואיזה מליון חברים בפייסבוק. האיש מקושר, האיש בעניינים, אובמה איז פור ריל! וגם היה אצלנו לא מזמן ואף הטמין פתק ב'מעריב' והנה רק חזר לסטייטס וכבר אחד ההומיז חיבר לכבודו שיר – ריספקט!

"McCain don't belong in ANY chair unless he's paralyzed Yeah I said it cause Bush is mentally handicapped." ( Ludacris, "Politics as Usual" )

[gv data="ulcGldJlKiA&eurl"][/gv]

"As Barack Obama has said many, many times in the past, rap lyrics today too often perpetuate misogyny, materialism, and degrading images that he doesn’t want his daughters or any children exposed to… While Ludacris is a talented individual, he should be ashamed of these lyrics." (Bill Burton, Obama campaign spokesman).

 

אז Ludacris עשה קצת בלאגן, מה שבוודאי לא יזיק למיזם העסקי החדש שלו, ברק אובמה הרוויח זמן אוויר יקר וכולם יוצאים מרוצים. ואם אתם צריכים עוד הוכחה שהאיש פשוט יותר קול מכם, להלן מספר תשדירים אקראיים: "שיחת טלפון מפתיעה""הודעה לבוחר""פו-שיזל".

 

Meanwhile in the middle-east…

[gv data="on_IjCyxcs8&feature=related"][/gv]

 

“בכל יום אני רוצה להעיף את העפיפון שלי, בכל יום אני רוצה לעלות על הגמל שלי ולרכב”

 wonder_stev_musicofmy_101b4.jpg

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

המשפט המופרך הזה שבכותרת, הוא המשפט הפותח את music of my mind, אלבומו ה-17 (שבעה-עשר!) במספר של סטיבלנד הארדאווי מוריס. כשהצהרתי פה פעם קבל- עם, שסטיבלנד מוריס (סטיבי וונדר בשבילכם – רק אמא שלו ואני עוד קוראים לו סטיבלנד) הוא המוסיקאי הנערץ עליי ואף הבטחתי לנמק, לפרט ולהדגים (ועוד גדולות ונצורות), בהחלט ידעתי על המשפט הזה.

 

גמל?! עם זה אתה בא לשכנע אותנו? הוא יבוא ללמד אותנו על גמלים זה? למה חסרים לנו פה גמלים? ("הבחור עם הגמל, סע! סע! אתה חוסם ת'צומת!"). ועדיין אני חושב שגמל הוא נקודת פתיחה לא רעה. אני יכול רק להניח (בכל-זאת, כמה גמלים כבר הסתובבו בדטרויט ב-72?) שכשסטיבלנד כתב את המשפט, הוא דיבר למעשה על חופש ועל מסעות למקומות רחוקים וקסומים – בינינו, לא צריך להיות מבקר שירה כדי להגיע להיקש הזה, אבל מעבר למטאפורות הזולות, המשפט התמים והדי משעשע הזה מתאר מצב אמיתי – אמן שלראשונה בחייו ניתן לו החופש לבטא את עצמו באופן מוחלט וללא מגבלות. וסטיבלנד לקח את החופש הזה בשתי ידיים. אבל אולי אני מקדים את המאוחר…

 

כשהיה סטיבלנד מוריס בן 12, הוא הוצג לראשונה בפני ברי גורדי, אז בעליה של חברת תקליטים צעירה בשם Motown. גורדי התרשם והחתים את הילד. הוא גם היה זה שטבע את הכינוי "ליטל סטיבי וונדר". השנה היא 1962. בתשע השנים הבאות עתיד ילד הפלא להקליט 16 אלבומים עבור גורדי והלייבל שלו. מדובר בהספק מעורר השתאות, באותה מידה בה הוא מעורר אי-נוחות (רבאק הילד בן 14, מה עם חברים?), אך בהחלט אופייני לבית-החרושת של גורדי. ב-Motown אהבו את זה פשוט: אתה – תן לי איזה ריף על הבס, את – תחזיקי את זה ותעשי לפי הקצב, אוקיי – חצוצרות, 1, 2, 3….. – אין להמעיט בחשיבות תפקידה של Motown באינטגרציה של האמנים השחורים בשנות ה-60, או במורשת שהותירה אחריה (לא פחות ממפוארת) אבל מעל הכל, מדובר היה בפס-ייצור. יצירתיות של ממש לא הייתה שם. הלהיטים נכתבו במחלקת ההפקה (אליה הצטרף סטיבלנד לקראת סוף העשור ואשר כללה גם אמנים בולטים אחרים של הלייבל כמו סמוקי רובינסון ומרווין גיי ואף את גורדי עצמו) – לזמרים המבצעים לא הייתה כל יד בבחירה או בהחלטה מה ישירו. זה עבד – ב-1971 גורדי הוא האיש השחור העשיר ביותר בארה"ב ו-Motown היא מפלצת. כמה מהטאלנטים עם זאת, מרגישים איך נאמר, חנוקים.

 

כמו רבים שהתעשרו לפניו, גורדי הוא עכשיו איש שבע, שמתקשה לעיתים להבחין כשמשהו טוב מונח לו מול העיניים. באותה שנה הוא דוחה את מרווין גיי, הכוכב הגדול של הלייבל באותו זמן, כשהאחרון מביא לו לשמוע את Whats going on, השיר האחרון שהקליט באופן עצמאי. לאחר וויכוחים ממושכים הוא מתרצה והשיר תופס כמעט בן-לילה את המקום הראשון במצעדים. זמן קצר לאחר-מכן ייצא אלבומו של גיי, תחת אותו השם וישנה את מוסיקת הסול לנצח. סטיבלנד רואה ולומד. הוא ממתין לפקיעת החוזה שלו וב-13 במאי, יום הולדתו ה-21 הוא עוזב את Motown. כאשר יחזור לגורדי שנה מאוחר יותר, יהיו באמתחתו שני אלבומים מלאים שהקליט עצמאית. הוא מוכן למשא ומתן.

 

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 

Music Of My Mind רואה אור ב-3 במרץ 1972 והוא לא דומה בשום דבר למה שעשו ב-Motown עד אז. השוני בולט לאוזן מהתו (המסונתז) הראשון של Love Having You Around הפותח, שיר שאורכו שבע וחצי דקות. מלבד איזה טרומבון פה ושם, סטיבלנד מנגן על כל הכלים באלבום בעצמו ואף עושה את קולות הרקע. ניצני אהבתו לסינטיסייזרים ואפקטים אלקטרונים נראים בבירור לראשונה, אך לרוב הוא משכיל להשתמש בהם בתבונה רבה ובקונטקסט הנכון, כמו הקלוינט (clavinet) המלווה את Happier Than A Morning Sun (שמלמד בבירור על הערכתו לחברים מליברפול) או יבבות הסינטי ברקע של Girl Blue, בלדת פופ מתקתקה. השיר שזוהר מעל כל השאר הוא ללא ספק Superwoman על שני חלקיו (מאפיין נוסף שיחזור באלבומיו הבאים – חלוקת השירים) שמתחיל כשיר תוכחה לבת-זוג והופך לקינה (די בכיינית למען האמת, אבל אולי זה רק אני) על זוגיות שהייתה ואיננה.

 

מבחינה מוסיקלית Music Of רחוק משלמות (גמלים כבר אמרנו?), חופש מוחלט הוא דבר שעשוי מאד לבלבל, בטח שבהתחלה, וסטיבלנד נדמה לעיתים כילד בחנות צעצועים (או חנות סינטיסייזרים במקרה הזה), שנתנו לו לבחור ולשחק עם מה שבא לו. מהמאזין לא נחסכים גם כמה רגעים מביכים (Sweet Little Girl למשל) אך בניגוד לאוספי הסינגלים והקאברים בני ה-3 דקות שאפיינו את כל אלבומי Motown עד אז, לראשונה מדובר באריך-נגן אמיתי שהוא אמירה אמנותית שלמה ומכאן גם חשיבותו. ההאזנה לאלבום מעניינת הרבה יותר בהקשר הכולל של התפתחותו כמוסיקאי, בתחילת דרכו העצמאית. הסטנדרטים שהציב לעצמו סטיבלנד באלבום הזה הם אלו שילוו אותו בשנים הקרובות והטוב בהחלט עוד לפנינו. עוד לפני סוף השנה עתיד לצאת Talking Book, האלבום השני בסדרה של חמישה, המוגדרים כ"תקופה הקלאסית" בקריירה של סטיבלנד. תקופה בת כ-5 שנים, במהלכה יהפוך מעוד כשרון וירטואוזי בארסנל של Motown, לקול המוביל במוסיקה הפופולארית, שחורה ולבנה כאחד, ולאחד המוסיקאים המוערכים והמשפיעים ביותר של תקופתו. יש למה לצפות.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

 

המיוחד

לפעמים שואלים אותי מי המוסיקאי שאני הכי אוהב/מעריץ/מחבב. התשובה שלי תמיד זהה: סטיבי וונדר. ואז אנשים מסתכלים עלי בעין עקומה. אפילו עכשיו, כשאני כותב, אני מרגיש שאני צריך להגן על האיש. זה כמובן טיפשי להגן על בנאדם שבגיל 12 כבר היה חתום ב-Motown, שזכה ב-25 פרסי גראמי ומזמן כבר עבר את ה-100 מליון במכירות. הצרה היא, שמה שאנשים זוכרים זה את: I Just Called …

אוקיי, האמת צריכה להיאמר: I Just Called to Say I Love You, הוא אחד השירים המחורבנים של האייטיז ובואו לא נשכח שמדובר בעשור שניפק לנו כמה מהמבישים שבשירים. יחד עם זאת (פעם באיזה קורס לשיווק למדתי שאסור לומר "אבל". המילה "אבל" יוצרת אנטגוניזם. עדיף להשתמש בצירוף: "יחד עם זאת" ) בשנות ה-80 וונדר היה עסוק יותר בלעשות ערימות של כסף (והצליח גם בזה, אגב) מאשר בחידושים מוסיקליים. עשור קודם לכן הוא הוא שיחרר בתקופה של כארבע שנים, חמישה אלבומי מופת אשר שינו את פני המוסיקה הפופולארית, כשהוא מנגן בעצמו ברוב הכלים וגם עושה לעצמו קולות וקפה. אהה…כן, הוא גם עיוור.

לכן החלטתי (פה – אחד) לסקור פה בשבועות הקרובים, את אותה תקופה קלאסית בין 72' ל-76' – זה המעט שאני יכול לעשות למען האיש, שהסב לי כל-כך הרבה רגעי אושר. למי שמעוניין להכיר את פועלו של אחד המוסיקאים החשובים והמשפיעים של תקופתנו, שאחראי במישרין ובעקיפין על הרבה מהדברים שאנחנו שומעים גם היום – בהחלט כדאי.

כמתאבן ולסיום שיעורנו להיום – סטיבי וונדר בהופעת אורח ב"רחוב סומסום" האמריקאי, משנת 1973.

[gv data="_ul7X5js1vE&feature=related"][/gv]