צעיר – פוסט אורח מאת בני תבורי

דה-באזר, הוא אתר שאנחנו מאוד אוהבים. עוד מהימים שהיה הבלוג של דורפן. בקטנה, מדובר בקבוצת בלוגרים שכותבים על ספורט (אבל לא רק), בגדול – מדובר בקהילת הספורט החשובה שפועלת כיום בשפה העברית.

בני תבורי בדה-באזר, הוא מקרה האוהד השרוף שירד מהיציע ועלה למגרש ואז גילה שהוא יכול להתמודד מול הגדולים כשווה בין שווים. לא תמצא בכתיבה שלו את המרמור האופייני לעיתים לעיתונאים וותיקים, בגלל שהוא לא כזה. בני תבורי הוא בסך-הכל אוהד. כמונו. ואנחנו שמחים לארח אותו כאן:

נער במעיל עור על אופנוע הגיע לשכונה. בן שש עשרה, עם הונדה 50 סמ"ק ומעיל עור תואם. לוק של גידי גוב ימי כוורת. אחרי כמה ימים החברה שלי שאלה אותי אם אפשר לאהוב שניים. אותו דבר. בדיוק אותו דבר. בטח, אמרתי לה. אין חיה כזאת, אמרתי לי.

*

עברו מאז הרבה שנים, ולמדתי שאין דבר כזה באמת לאהוב שניים, או שתיים, אותו דבר. גם אם נדמה שהלב חצוי, הוא לא. הוא, על סמך מדידה רגשית, מחולק איפשהו, כשחלק אחד זוכה לעוצמות רבות יותר. להוציא מהדיון משפחה וחברים, שתי האהבות שלי הן רוקנ'רול וכדורגל. אפשר להרחיב למוסיקה וספורט בכלל, אבל אז אצטרך למצוא פלטפורמה אחרת לבסס עליה את הרעיון,  ואין לי כוח. את שתי האהבות האלה, אני אוצר בחבילת הבסיס של חיי. כלומר, בתשעים ותשע  פעמים מתוך מאה אקראיות שתפגשו בי, אני אדבר על כדורגל או רוקנ'רול. או שניהם. ככה אני וטוב שכך.

*

אני אדם רציונאלי בדרך כלל, אבל נוטה לאבד את זה לחלוטין ככל שהדברים נוגעים לרונ'רול וכדורגל. אני אתיאיסט שקול ומנומק, אבל מסור בכל נפשי לשתי דתות אלה, השתיים המאורגנות בהן אני דבק. שם, אני הולך לאיבוד בסבך רגשות חסר הגיון ודרך. אני צורך את מה שהן מציעות לי כמו נרקומן, ובכלל זה מידע מפורט על האלוהים השונים שמתחלפים חדשות לבקרים. חי בשולי ההיגיון ומרחיב ככל שניתן את גבולות המעטפת של אבדן זהות לטובת פרסונה אחרת.

למשל: אה, הוא? כן, חולה ניל יאנג  וליברפול. מבינים? הזהות שלי מושאלת. גם השם שלי כבר לא אומר כלום לאף אחד. ההוא, מליברפול וניל יאנג. אני חייל נאמן בצבא המאמינים האדוק של רוקנ'רול וכדורגל. אני חבר בכנסיותיהן,  וחי על פי טקסיהן ועיקרי אמונתן, כבהתניה פבלובית פטורה מהנמקה.

*

אבל אחת מהן, נטועה עמוק יותר. ראשונה בין שוות. רוקנ'רול רולס. אין מה לעשות. פורטיס בבארבי  מעיף אותי יותר גבוה וליותר זמן מג'רארד באיסטנבול. זה לא שלא הייתי מאושר עד אין קץ באותו לילה שכאילו נרקח במוחו של תסריטאי דו-קוטבי, אבל בלוויה שלי ישירו, לא ישחקו סטנגה. איף יו נו וואט איי מין. זאת אומרת, שבכל עת בה אדרש לבחור באחת משתי הזדמנויות: נניח ליברפול – צ'לסי  באנפילד או ניל יאנג באמסטרדם, אני לוקח את השנייה. גם אל קלאסיקו בברצלונה מפסיד לפרל ג'אם בפראג.

*

וכך אני חי עם האהבות שלי ומוצא מקום לשתיהן בחיי. השתדלתי לא להחמיץ אף משחק ששודר כאן במסגרת היורו. הכול מאורגן אצלי לטובת צפייה חווייתית. הכורסא נוחה, הטלביזיה רחבה, בני הבית יודעים שאבא בטקס דתי כלשהו לא מוכרחים להפריע אם אף אחד לא מת ממש. עד שבשיא הלחץ עם אנגליה שלי נגד שבדיה הופיע הבן עם מתנה. אז, עברתי למצב צבירה אחר.

בחדר העבודה אני תולש בידיים רועדות, ומגדף חרישית את מי שהמציא את הצלופן. במארז החינני אני מוצא את הגביע הקדוש שלי, ניל יאנג. יחד עם הקרייזי הורס הוא עורך מסע של כבוד בנבכי ה- Americana, אל מחוזות הפולק. יאנג לא לוקח את השירים הנדירים על המדף, אלא הכי נדושים שיש. כאלה שילדים באמריקה שרים בכל יום בגן ובית הספר היסודי, ונותן בהם  דיסטורשן.

באלבום הזה, ניל יאנג מבורך שוב בנוכחותם של מאסטר הגיטרה – פרנק ("פונצ'ו") סמפדרו, מתופף הרוק שצריך לרשום עליו פטנט – רלף מולינה, ומי שהפך את הבאס לנשק יום הדין – בילי טלבוט, בפעם הראשונה מאז Greendale ב 2003.  ובשבילי, בכל הכבוד והיקר, זה יותר   מג'רארד פרקר ורוני.

את המשך המשחק ראיתי בשידור חוזר.

Keep on Rock'in!

——————————————————————

Neil Young & Crazy Horse – Americana  – כל הדיסק להאזנה ב- soundcloud:

ושוב אתכם (2) – שובו של המיקסטייפ

אז אתמול עופר טל פינק פירגן לנו בפוסט פיוטי במיוחד, והיום כמובטח, אנחנו מחדשים מסורת שתחילתה עוד בימי התיכון וסופה מי ישורנו – מסורת המיקסטייפים (או המיני-מיקסטייפים במקרה שלנו, כי בתכל'ס למי יש סבלנות בחום הזה!).

Back To the Roots הוא מקבץ של כמה דברים שאנחנו מאוד אוהבים, בין היתר קרטיס  מייפילד, ווילסון פיקט, סליי אנד דה פאמילי… – כאלה. כמעט חצי שעה של מיקס סול-פאנק מרענן לתחילת השבוע. חוצמזה הוא ה-13 במספר שזה לכל הפחות ריספקט. אז תבלו:

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

(Yet another fine product by martzianno!)

—————————————————————————————

Track List:

1. Curtis Mayfield – Get Down

2. 6ix – I'm Just Like You

3. Tim Maia – Rational Culture

4. Sly and the Family Stone – Underdog

5. Wilson Picket – Get Me Back On Time

6. Earth Wind and Fire – C'mon Children

7. Sam Dees – Whats It Gonna Be

—————————————————————————————

ריכזנו לכם גם את המיקסטייפים הקודמים בעמוד אחד אליו תוכלו להגיע מהקישור בצד שמאל. זה עדיין לא הכי נח, אבל תוכלו למצוא שם את כולם. אל דאגה, נסדר הכל תוך כדי תנועה…

ושוב אתכם…

אז כן – הקפה פותח שעריו! החלטנו לחזור.

הסיבה? אין סיבה מיוחדת. כמו שלא הייתה סיבה מיוחדת כשעזבנו. החיים. אתם יודעים. אבל הקפה גדול מאיתנו וסופו שישאב אותנו אל חיקו המהביל.

בזמן הקרוב נביא כאן המלצות על מוזיקה, נפנק במיקסטייפים ונלהג על נושאים שמעניינים אותנו. ולכבוד ההשקה, העלינו על שולחננו מיני תורגימא לסופ"ש:

יואב יפת בפינה חדשה, קטנה ושבועית, בה ימליץ על דיסק אחד מיני-רבים העולים על שולחנו ומשם גולשים לרצפה. והשבוע: The 2Bears. לחצו על תמונת העטיפה בצד שמאל לפרטים נוספים. כבר מחר נעלה את המיקסטייפ החדש מבית היוצר של מרציאנו – מיקס פאנק-סול מרענן לתחילת השבוע. והיום אנחנו מתכבדים לפצוח את הגלגול הנוכחי של  'קפה דל מרציאנו', עם פוסט של אורח מיוחד מאוד:

אלבום חמישי הוא סיבה אמיתית לחגיגה לכל הרכב. התפוחים נמצאים איתנו כבר עשור – הישג פנטסטי שלבדו ממצב אותם כאחד ההרכבים החשובים שפעלו כאן. את האלבום הטרי Fly On It הם הקליטו באולפנים של פיטר גבריאל והיום עופר טל (א.ק.א סקולמאסטר) עושה לנו כבוד ולוקח אותנו צעד צעד בסיפור המסע של האלבום:

אנחנו, בתפוחים, תמיד מחפשים דרכים חדשות לאתגר את עצמנו ואת המאזינים. עוד הופעה, ועוד הקלטה, ועוד סולו ועוד ברייק תופים ועוד סקרץ' אחרי עשר שנים יכולים לחזור על עצמם וקצת לשעמם… אז זהו שהאלבום החדש של התפוחים, חמישי במספר אבל כבר מי סופר – הוא עליית חמש מדרגות באינטנסיביות, ביצירתיות, בהמצאות, בסאונד, בכתיבה, בשימוש בכלים, בנגינה ובעצם בהכל מכל מה שעשינו עד עכשיו. באנו עם כל התחמושת שיש לנו לאחד האולפנים הטובים בעולם לקרב האחרון – לעוף או להתרסק. על מנת לרכך מעט את האגרוף המוסיקלי שהנחתנו פה, הכנתי מדריך מעורר למאזין הער – שיר אחרי שיר – שמונה בסך הכל:
1.PRESERVE –
הסמפול אומר – תשמור על החיים שלך, זה הדבר הכי טוב שיש לך – בקטע הפתיחה הזה, יש הלוויה בניו אורלינס אבל משהו קורה – רופא האליל שם קצת יותר מדי מהדבר הזה בתוך הפונץ' והשומר בגן החיות נרדם. חיות הפרא של אפריקה פורצות החוצה, רוקדות עם המתים, הפיל נותן סולו ועף יחד עם כל החיות האנשים הבתים והרחובות היישר אל הקטע השני…
2.FLY ON IT –
בין העננים, בתנועה, עם מלאכים מציצים פה ושם נחשף קרנבל קטן, כמו יריד של מוזרויות, שמרכזו קרב אגרוף בין מטדור לחיזר. מקהלה של נזירות עפות בשמיים ופותחות את המימד השישי…
3.SIXTH STREAM –
במימד השישי יש אגם רדיואקטיבי שכל הטובל במימיו נפתחת לו עין שלישית במצח אבל זהירות ! עם המודעות באה גם הנפילה אל הדבר…
4.THANG –
כולם נופלים בבום, מתרסקים ועולים על הרכבת המהירה האחרונה, זו שאחריה לא יהיו יותר רכבות ולא יהיה יותר בשביל מה לחיות.
הדבר הזה, שכולנו מחפשים, נמצא בסוף הנסיעה, והרכבת לא עוצרת, מגבירה מהירות ומגביהה עוף ושוב – טראח – מתרסקת ושוב דוהרת. וואו. טוב אף אחד לא סיפר לי שהנהג הוא קרנף.
5.RHINOCERIZE –
קרנף פילי או פיל קרנפי עף בשמיים ונחטף על ידי חוצנים. מתברר שהחוצנים הם שרידיו של עם קדום שעזב את כדור הארץ לפני המון זמן ועכשיו רוצה לחזור. הם כורתים ברית עם הקרנף ובאים לתקוף. הם מחפשים צרות
6.LOOKING FOR TROUBLE –
מתברר שהנשק שהחוצנים מתקיפים איתו אינו מסוכן לבני אדם – הקרנף פעל כסוכן כפול. החוצנים עוזבים ואנחנו חוזרים לניו אורלינס.
7.POWDER –
ההלוויה חייבת להימשך. כולם בוכים, מחזקים איש את רעהו וחוזרים למגרש החנייה…
8.DO THE CAR HORN –
כבר לא עצובים יותר, נכנסים כולם למכונית, איש איש למכוניתו הוא, ויוצאים במחול..
—————————————————————————
—————————————————————————
איזה כיף לחזור ככה!

 

 

 

רזיאל 29, כיכר השעון, יפו

ממש לא מזמן סיפרנו כאן על התערוכה 1/3 33, שהוקדשה כולה לעטיפות תקליטים ישראליים. בין המוצגים בתערוכה היה גם הסרט "רזיאל 29, כיכר השעון,  יפו" – סרטו הקצר של שגיא אזולאי, המתרחש רובו ככולו בחנות התקליטים המיתולוגית של האחים אזולאי.

מאחורי החנות הקטנה והכמעט בלתי-מורגשת הזאת שמאות חולפים על-פניה מדי יום, מסתתרת מורשת עצומה, שהיא נדבך מרכזי במוזיקה הישראלית. בשנות ה-50 היו האחים אזולאי הראשונים לגלות ולהקליט אמנים כג'ו עמר, אריס סאן, צלילי העוד ואין-ספור אחרים, מהז'אנר שבתחנות הרדיו נוהגים לכנותו ים-תיכוני ושהעם קורא לו מזרחית, ושהפכו ברבות הימים לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית.

למעלה מחמישה עשורים עומדת החנות הקטנה ברחוב רזיאל 29 , כמו אי בים הזמן. את מקומם של תקליטי הויניל תפסו הדיסקים והקבצים והמוזיקה המזרחית הפכה לרינגטון.  דוד ויצחק אזולאי עדיין שם. אל מול המצלמה של שגיא הם נזכרים בימים עברו ותוהים לגבי העתיד.

ולנו רק נותר לקרוא (שוב) : גשו לחנות של האחים אזולאי, אמרו שלום ובוקר טוב לדוד ויצחק, רכשו דיסק ואפילו שניים, ותהיה זו תרומתכם הצנועה למפעל מוזיקלי ותרבותי אדיר, שכמו רבים אחרים בישראל, עברו המפואר מאחוריו, ההווה רחוק מלהזהיר ועתידו בסכנה.

אמרתי לך!

נועם חמו הוא חבר דירקטוריון מן המניין, שכבר הופיע כאן בעבר ואחראי בין היתר גם לדבר הזה. הפעם, מעבר לצילומים המצויינים שלו, הוא משתף אותנו גם בתחושות מההופעה של קמפבל ולאנגן.

—————————————————-

היא עלתה לבמה עם הבעה מעט מפוחדת על הפנים, כאילו היא עולה על מתקן חדש בפארק שעשועים ולא יודעת למה לצפות. השותף לצידה הבטיח שאין מה לפחד. הוא כבר עלה על המתקן הזה לפחות ארבע פעמים ונהנה כל פעם מחדש. זו הייתה התחושה בתחילת ההופעה של איזובל קמפבל ומארק לאנגן. ההופעה התחילה עם תחושת ריחוק מסויימת. אולי זה היה פחד מההתנפלות הלא סטנדרטית הזאת – ראיונות בכל תחנות הרדיו, קהל שעשר דקות לפני זמן תחילת ההופעה כבר מוחא כפיים ושורק כדי להוציא את האמנים ממחבואם. אבל קצת לתוך המופע, כבר היה נדמה שכולם מכרים ותיקים. השילוב המהפנט של קול אחד דקיק ונעים וקול שני משופשף ולמוד קרבות, השתלט על האולם. המבט של איזובל נרגע והיא אפילו הבליחה חיוך פה ושם. החומות שבדרך כלל מקיפות את לאנגן נראו נמוכות מתמיד. הצמד סגר את סיבוב ההופעות שלו במופע הולם בחורפיותו, עם חיבוק של קהל חם.